פיתרון מרקסיסטי מופלא באפריקה פרק ב’

חלק שני: שליחות באפריקה.

כתב: פאולו ליסקר

במדינה ה”מרכסיסטית המדעית” במזרח אפריקה שבא שירתתי, דבר מסוים הטריד אותי כעובד מטעם האו”ם.

כמו כול ישראלי, שאפתי לבצע את עבודתי בצעד הטוב ביותר ורציתי מאוד לחסוך כסף משליחות בארץ זו המוגדרת “קשת שירות”.

במלון שהתאחסנתי יכולתי להרגיש איך “שייחים” מהנסיכויות המפרץ, עובדי השגרירויות ממדינות ערב, או מארצות הגוש המזרחי שילמו את הוצאות מחייתם במטבע מקומי ואני בדולרים.

למשל אם ארוחת ערב עלתה סכום מסוים במטבע מקומי,בשער הרשמי המגוחך יצאה לי לשלם  40 דולר אמריקאים ואילו  לשיח הערבי רק דולר בודד אחד.

הדבר נבע מכך שבשוק השחור היחס של המטבע המקומי לשער הדולר היה 1 ל- 40 .

ה”שייחים” מהנסיכויות המפרץ, עובדי השגרירויות ממדינות ערב, או מארצות הגוש המזרחי שהייתה להם חסינות דיפלומטית החליפו את הדולרים אצל חלפן הודי בשוק הירקות שכן כך זה  בהרבה מדינות עם משטר מרקסיסטי קומוניסטי עוד מדעי!

אני פחדתי להסתכן. החוק שהיה אז במדינה  24-20 היה תמיד לנגד עיניי ולהיתפס בהחלפת מטבע זר בשוק שחור, אפילו לא היו נותנים לך  24 שעות להתארגן ואולי גם הייתי מקבל כמה ימי כלא עד שהאו”ם היה פועל לשחרר אותי. ואז מסתיימת השליחות ובאה לסיומה העבודה מעבר לים במשכורת טובה בארגון המזון והחקלאות הבינלאומי,(פאו).

 ניסיתי לצאת מהמלכודת הזו אבל שום תחבולה לא עזרה. הבאתי אישורים ממנהל המיזם, ממנהל “המרכז לניסיונות ולימודי החקלאות”, שום דבר לא עזר.

אתה מארץ קפיטליסטית אמרו, עובד האו”ם, תשלם  את כול הוצאותיך בדולרים! מה אתה חושב לך! ניצלתם אותנו מספיק במשך שנים רבות, עכשיו תחזירו משהו.

אזי מהאש”ל לא היה ניתן לחסוך סנט והמשכורת דאגתי עוד ברומא לעביר למשפחתי בארץ. אזי בלי ראש משפחה בארץ לא נחסך כלום! סוף כול סוף אפשר לבזבז על ימין ועל שמאל בלי חשבון, אבא רחוק והוא  בטח עושה חיים משוגעים, אז גם אנחנו, נכון או לא? כך חשבה משפחתי בארץ.

ואני במדינה האפריקאית לפחות דבר אחד שילמתי ברצון וזה היה פעם בשבוע להזמין “לובסטר” ענק, מבושל בחמאה ובתבלינים תאילנדים במחיר של 5 דולר, כמו שאתם שומעים.

זה היה מחיר אחיד לי וגם לערבים, לקומוניסטים ,לעובדי השגרירויות ממזרח אירופיות שגרו במלון ואורחיהם, כולם שילמו כמוני בדולרים. שימחה וששון…לובסטר, שרימפס ויין רק בדולרים לכולם!

איך הייתי מרוצה, מחיר שווה לכול נפש (למחזיקי דולרים), כולנו בסירה אחת.

 על התענוג הזה לא חסכתי, ועוד כשאוכלים כמה ימים בשבוע בשר כריש המוגש בכבוד רב למנה עיקרית בתוספת של מחית עלי דלעת, ( לא ידעתי על מאכל זה לפני כן) זה היה שינוי מרענן. תגידו שרץ, אז מה?

במקום כזה אומרים: “למי שאין כלב צד עם חתול”.

.(Quem não tem cão, caça com gato)

אפילו על המשלחת של הבנק העולמי שבאה לבדוק את תוכניותיי לפיתוח, יכולתי לעשות רושם כביר והרשיתי לעצמי להזמין אותם ל”ארוחת שחיתות” כזו. בראש המשלחת עמד לא אחר מאשר הישראלי, מכר ותיק שלי מזמן עבודתי בחברת תה”ל בתל אביב, מר גבי אשכנזי.

דאגתי שהביקורת שלהם שבודאי התכוונו להשמיע נגד תוכניתי והייתה יכולה לחסל את שליחותי פה ואין דבר אהוב יותר על ישראלים כמו לטרפד את עבודתו של ישראלי אחר!

ראיתי את הדברים האלו קורים כל הזמן  גם בין ישראלים בחברות בניה, אלקטרוניקה ונשק ביבשת השחורה. משהו נורא!

אני סברתי שהמטרה של המיזם הזה היה לנסות בכול דרך לעלות את התפוקה החקלאית בכדי לספק מזון, תעסוקה, חומר גלם לתעשיות החקלאיות בעתיד.

מטרת התוכנית החקלאית הייתה לספק לפחות 1200 קלוריות יומיות לנפש בממוצע וזאת בשנת המטרה בעוד 15 שנה, האוכלוסייה אז תגיע ל 20 מיליון תושבים, ובדרך הזאת שליש מהאוכלוסייה הייתה מתה מרעב.

מי שחושב, שמהיום למחר אפשר לפטור כול הבעיות שבעולם לכול האוכלוסייה בשנים הראשונות של הפעלת התכנית, הוא כסיל גמור. הסברתי למי רצה לשמוע שחלק של האוכלוסייה תיכנס להטבות המיזם רק בשנת סיומו. זה טבעי ביותר בגלל מגבלות שונות ובתנאי שעד אותה התקופה עדיין היו חיים עם פחות מ 120$ לנפש לשנה.

אתם מבינים שמצב העוני בחברה הרבה לא הייתה משתנה ורוב האוכלוסייה תמשיך לרעוב, אפילו אם חלק גדול של המגבלות היו נפתרות מבחינת כספית, כוח אדם מקצועי, שווקים, וכו,וכו,וכו כלום לא היה עוזר לגרום לשינוים משמעותיים! !

אבל מה לעשות, הגבילו אותי באלפי מגבלות, לא דשן, לא זרעים מבוררים, על השקיה אין על מה לדבר, לא מכונות, לא הדרכה יעילה ומספקת, לא כבישים, לא אמצעי הובלה לתוצרת טרייה, לא התארגנות  בקואופרטיבית (השלטונות פחדו שההתארגנות קואופרטיבית תופנה בסוף הדרך, נגדם), לא הון התחלתי, ולא, ולא, ולא אין סופיים.

שאלו האם אפשר קואופרטיבים של 3-4 אנשים!!!! מרכסיזם מדעי, יופי!

אז מה רוצים? אני מתכנן וקצת מדריך חקלאי, לא קוסם!

מנהל משרד האו”ם בעיר הבירה, שחור מסיירה לאונה שפגשתי לא הרבה פעמים, אבל כול פעם המציא פנינים של הצעות לקידום הנושא. בהזדמנות הראשונה (פגישת הכרות). הנ”ל שאל כמה שאלות כגון האם אני מתכוון להציע שימוש כלשהו בתשומות לקידום הנושא החקלאי.

כבר הייתי מודע על ההתנגדות של המוסד, עניתי בקול חנוק וחלש מעט ומיד תיקנתי את עצמי, קצת, קצת…

ההוא, הזה מסיירה לאונה, בעלת החקלאות ה”מפותחת ומודרנית”, אומר: לא קצת, כלום אתה שומע, כלום!

כושים לא יודעים ולא צריכים שום כלום תשומות. אתה ראית פעם כושי אפריקאי משתמש בתשומות חקלאיות, כושי אי פעם יקנה דשן או ממטרה, ראית? (הוא בעצמו כושי, אבל כבר “הישתכנז” משטיפת המח שקיבל ברומא בקורס הכנה להיות מנהל משרד של הארגון באפריקה.יצאתי מהפגישה די מדוכדך ועצוב.

 אני בדילמה, בלילות לא נירדם. בכול זאת איך אפשר לחולל “הפלא” שבתוכניותי? עם אידיאולוגיה ורוק לא ילך !

 חצי שנה חישבתי וחישבתי ולבסוף מצאתי 3 אפשרויות סבירות להצגה בפני הממשל והמוסדות הבינלאומיים שהתחייבו לממן יחד עם המדינות הסובלות מהאשמה עצמית כלפי הכושים ובנאיביות שלהן תורמות כסף רב למיזמים מסוג הזה.  הם צריכים לנקות את מצפונם מהניצול המביש בשנים עברו.

המטרה שלי הייתה לשאוף שהכנסה תגיע בממוצע

ל 200 דולר לשנה לנפש, וזה במגבלות הקיימות, קשה כמו  קריעת ים סוף!

ולבסוף ההישג  איננו גדול, אבל בעזרת “השם ומרכס” ושלום פנימי יתכן שנצליח.

השיפור יורגש לפחות בסטטיסטיקה הלאומית וזה בעצמו כבר הישג משמעותי.

החברים של משלחת האו”ם המשיכו ליהנות מהאוכל ולא הוציאו הגה מפיהם  כאילו פעם ראשונה שאכלו לובסטר טעים מלווה בסיפור היוצא מהלב של המומחה הנחנק לא מהאוכל אלה מעודף מגבלות מוסדיים המוטלות על העבודה התכנון שלו!

לפני שהביאו את היין המיובא מפורטוגל הקולוניאליסטית לשעבר, שאל אותי האוקראיני במשלחת: איפה דגים לובסטרים כאלו יפים? או גם זה יבוא?

לא אדוני,עניתי.

התוצרת שבא לשולחננו הינה מהאוקיאנוס ההודי, דיג חופים בקלובים של מדינה זו, דגה שהצליחה להתחמק מצי הדייג הסובייטי והשתלטה בצורה חוקית על שטחי ים עצומים. בנוסף משתמשת בשיטת דיג אסורה (שאיבה) וכך מנשלת את הדייגים המקומיים.

 כאן נמצאים הלובסטרים ושרימפס-ים הטובים בעולם אחרי האלו מהים הצפוני ואולי אפילו עולים עליהם.

הרבה ארצות גנבו מכאן השרימפס הענק, במטרה לגדל בארצם בתנאים מבוקרים באלפי כלובים בים בתנאים דומים של הים כאן. בין המדינות שהצליחה בגניבה ובגידול היה יפן

שבתמורה שלחה במתנה קונטיינר מלה מכשירי אלקטרוניקה מיושנים ושני מומחים לגידול תה ואורז שלא החזיקו כאן מעמד אפילו חצי שנה וחזרו ליפן עם מלאריה קשה.

הרוסים היו יותר מתוחכמים. הם תמורת נשק וטיפול באוניות הדייג המיושנות (ירושה פורטוגלית) קיבלו זיכיונות לחיפושי נפט, יהלומים, ואזור ענקי לדייג.

הם לא דגו עם מכמורת או רשתות סחיבה בגודל אין סופי, הם פשוט שאבו את המים של האוקיאנוס. הדגה הם אספו, טיפלו במקום ואיחסנו בקירור. המים והפסולת החזירו בכבוד רב חזרה לים, לאן שהם באמת שייכים.

את הדגים בלי הערך המסחרי נתנו לדייגים המקומיים בתמורת לובסטרים בודדים שהם תפשו בכלובים שישקיעו בים יום קודם והחשוב ביותר היה לקנות את השקט שלהם שלא יספרו על שיטת הדיג של הרוסים שהיא אסורה בתכלית האיסור על ידי הארגון הבינלאומי לדיג, שמושבו בפינלנד. אבל כמו שאתם יודעים נמצא רחוק. “רחוק מהעין רחוק מהשיטות הדיג הרוסית”.

הדייגים שלא החליפו סחורה עם הרוסים, אלו הלובסטרים שאנו מקבלים על שולחננו, ברור דר. קוכילוביץ?

פאולו, אמר לי גבי מהבנק העולמי, תשמור על הפה שלך, אתה לא יודע אף פעם בפני מי אתה משמיע ביקורת נגד המשטר או נציגי המדינות החברות שלהם. כול זהירות לא מספיקה במדינות כגון אלו. הזהרתי אותך, תזכור טוב, על תהיה יותר מידי בוטה.

אני חייכתי והמשכנו לאכול בתיאבון את הסעודה שלא נגמרת.

ואני לאחר 6 חודשי עבודה במקום לא פחדתי משום דבר. התחבבתי על ידי השחורים המקומיים, דיברתי את שפתם, סיפרתי בדיחות על מנהיגים קומוניסטים מקובה וממזרח אירופה. הרצאתי בפניהם עם שקופיות וסרטים על החקלאות הישראלית שסחבתי איתי מהארץ.

הזמינו אותי להרצות בפקולטות בנושא צורות התיישבות בארץ. ההתעניינות בנושא “המשק המשפחתי” הייתה עצומה וכאן זה היה אסור בתכלית האיסור,וזה נבע מכך שהצורה ההתיישבותית שהם העתיקו מברית המועצות, הקולחוז, נכשל כישלון סופי ומוחלט.

בהרצאות על החקלאות בישראל, סיפרתי איך היא התקדמה במשך ה-100שנים האחרונות, הכול מלווה בשקפים בשפתם שקופיות בשחור לבן בתחילת ההתיישבות ואחר כך בצבע, עד השנה של השליחות. אני בעצמי צילמתי את המתרחש בשדות בזמן עבודתי במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, וטוב שעשיתי את זה, מכיוון שהיום כמעט אין תיעוד ברצף של עשרות שנים של ההצלחות וגם כישלונות שנגרמו מחוסר ידע מספיק, רשלנות ולסמוך על המקריות.

בהרצאות כשהייתי משחיל איזו בדיחה בכדי לאוורר אותם הייתי שואל האם אפשר לספר בדיחה על הנשיא שלכם? תמיד התשובה הייתה במקהלה, חיובית. הרבה צחוק מתגלגל!

אם למחרת היום התעוררתי במיטתי במלון ולא בכלא זה היה סימן מובהק שהתקבלתי כשווה להם ושגם להם המשטר “שהכול שייך לכולם” ואוכל אין, כבר יוצאי להם מהאף.

סיפרתי למשלחת בהזדמנות זו שהאוכלוסייה המקומית שונאת את הסובייטים, וזה הדדי, גם הסובייטים בשרות מדינתם מקבלים אספקת מזון בסיסי פעם בשבוע במטוסי “אירופלוט” מפחד הרעלה של הכושים העובדים בבתיהם. יפה-יפה, חברים שכאלו.

היה מיקרה בנמל בצפון המדינה שארגז שהמכונאים הרוסים היו שולחים עם  חלקי מנועים של סירות הדיג לתיקון באודסה, נפל ונשבר. אז התגלה עוד דרך לגנוב מהשחורים.

בין החלקים היו מאות חבילות של אבנים חצי יקרות, כגון אזמרגדים, אודם, טופז,אמרלד כחלחל, שמדינה זו מתברכת בהם. יהלומים היה יותר קשה להבריח מכיוון שהרבה עיניים מפקחות על התהליך ונחוצות למימון המלחמה המלוכלכת בין הצדדים בארץ מסכנה הזאת.

הסקנדל היה גדול, הסינה גדלה עוד יותר, הפעילו את “החוק

24-20″ על כמה רוסים ואוקראינים לבסוף החיים חזרו למסלולם ואיתם גם הגניבות מכול הבא ליד.

על שלושת הדרכים לחולל פיתוח חקלאי בתנאים הבלתי האפשריים האלו נספר בפרק הבא אם עדיין נעמוד על הרגליים והחוק 20-24 לא הופעל לגבי.

[warning]

סוף החלק השני מ”שליחות באפריקה”.

פאולו ליסקר- רחובות, ישראל.

כול הזכויות שמורות

[/warning]