פיתרון מרקסיסטי מופלא באפריקה פרק א’

פיתרון מרקסיסטי מופלא באפריקה.

כתב: פאולו ליסקר.

פרק ראשון. “שליחותי באפריקה”

השנה 1987 , שימשתי כמומחה לפיתוח חקלאי ושרתתי את ישראל באמריקה הלטינית ולבסוף גם מטעם ארגון האו`ם ביבשת אפריקה השחורה.

לא שנמשכתי לעבוד במדינות המוגדרות “קשת שרות” אלא בגלל שרציתי להכיר מדינה באפריקה השחורה שהנהיגה “מרכסיזם מדעי” (Marxismo Cientifico) בלי מעמד פועלים, עם שברובו מורכב מאנאלפביתים וללא כלכלה בכלל, תשתית הרוסה בגלל המלחמה הפנימית ועבור אידיאולוגיה שבעתיד הוכיחה  שאיננה מתאימה לבני אדם חופשיים.

 הסתקרנתי, מה לעשות. האדם הוא מטיבו סקרן.

כול זה קרה  לאחר שפורטוגל  כבשה בעבר הרחוק חלק זה  של אפריקה. לאחר הרבה שנים של קולוניאליות המקומיים קמו בהשפעת ברית המועצות עם שותפם  הקובנים  וניהלו פרק די ארוך של מלחמת גרילה עם הרבה אבדות  בנפש ורכוש.

לבסוף פורטוגל נסוגה והעניקה למדינה עצמאות. בלי הכלכלה, התשתית מפורקת ועם עני ורעב.

 משטר “מרקסיסטי מדעי” קסם לי! רציתי לראות מה זה החיה הזו!

 להכיר עם, ארץ ויבשת בשבילי לא מוכרים ואם אוכל לתרום לכלכלתה הכפרית במשהו, אז פעמיים כי טוב.

קיבלתי את ההצעה והמשכורת הטובה של האו”ם ועליתי על מטוס לרומא, מטה של המוסד המתיימר להביא גאולה וסוף לרעב לעמים בארצות עניות ובלתי מפותחות .

 קיבלתי ברומא הנחיות, לא להתנהג ככה, לא לעשות את זה, לא לבקר את המשטר אפילו אם צריך, תשתוק אנו לא מורים למוסר ולא למשטרים פוליטיים!

אל תעשה כלום רק תזכור בסוף השליחות תכתוב דו”ח מכיוון “לא כותב, לא עשה”.

תזכור טוב-טוב את זה! מצידנו על תעשה כלום אבל בסוף תגיש דו”ח על פעילותך במקום ולא יותר מ 4-5 דפים. יותר מזה אף אחד כאן לא מסוגל לקרוא ועוד לתרגם לשפת הממשלה במקום, אתה מבין? אמרתי אני יכול לכתוב ישר בפורטוגלית, זאת שפת אם שלי.

אתה רואה, מי ביקש את זה ממך, תעשה מה שאומרים לך, אתה רוצה שנפטר את המתרגמים של המוסד? ברגע מסוים כמעת בכיתי והתפרצתי בפני פקיד ממוצא רוסי ואמרתי: תאגיד לי אדון, כמה אני חייב לכם?

 אני מוכן לשלם לכם בחזרה את ההוצאות להגעתי לרומא ולהשתחרר משליחות זו ולחזור הביתה.

 באתי לעבוד אדוני ולא לעשות הצגות כאילו. אני לא צוחק. לא ככה לא אחרת, לא עבודה, לא לבקר, לא לומר מה שאני חושב, העיקר תכתוב לנו דו”ח, מה זה? ככה מקדמת האו”ם את המלחמה נגד העוני והרעב בעולם השלישי? הכול הצגה אחת גדולה?

אני חוזר למלון רבותי! מחר תגידו לי מה החלטתם. שלום. והלכתי.

הלכתי ברגל למלון ובדרך חשבתי, “פאולו זרקת הזדמנות לעבוד במוסד בינלאומי וסוף כול סוף להרוויח משכורת בדולרים ולא  השכר העלוב של הסוכנות היהודית, אולי תחשוב שוב ותתנצל”. אני? בפני האידיוטים האלו? בחיים לא! שישלחו את אמא שלהם לעבוד באפריקה השחורה.

למחרת בבוקר צלצול טלפון בחדרי במלון והמזכירה של אגף אפריקה מזמינה אותי להיפגש עם מנהל האגף האחראי על חלק זה של היבשת השחורה. (פקיסטני, חשבתי עוד יותר אידיוט מאשר הרוסי שאותו דנתי יום קודם, טעיתי).

הוא אומר לי: דוקטור אנחנו התחייבנו בפני הממשל המקומי שהמומחה שלנו כבר היום היה צריך להגיע ולהתחיל לעבוד, בינתיים אנחנו דנים, אפילו אני בעצמי לא יודע על מה. מה הבעיה?

אני קראתי את קורות חייך, התרשמתי עמוקות מעבודות שלך בפרויקטים בדרום אמריקה וגם באפריקה דוברת פורטוגזית, זה היתרון הגדול שלך בהשוואה לאיזה אירופי שלא מכיר את השפה והטבע של האוכלוסייה. אנחנו מה שאמרנו לך, אומרים לכולם כהכנה לקראת שליחויות בכלל ובאפריקה במיוחד.

והוא ממשיך ואומר :.. אני כמעט כול חודש צריך לקבל בחזרה מומחה שדיבר יותר מידי או התערב בעניינים פוליטיים וזה עוד כלום, השנה כבר שלחו לנו לרומא שני מומחים יוגוסלביים בארונות קבורה.

גם הם כמוך רצו רק לעבוד ויצוא מהעיר להדריך חקלאים מרודים ולחלק זרעים וכמה דוגמיות של דשן. הלכו אחרי הגשר מחוץ לעיר ובגלל זוג נעלים  ומצלמה שחטו אותם כמו כבשים. בגלל זה ודברים אחרים הקשורים לזונות שהמומחים שלנו הולכים מדי פעם לבקר, לא יוצאים בחיים, בחדר שלהן לא ממתין להם איזה תענוג “חפוז” אלה רוצחים שמשאירים אותם ערומים וזרוקים בתעלת ביוב. עכשיו אתה מבין פרופסור הנכבד? אתה נוסע למדינה במלחמה פנימית, הסכנה עורבת בכול פינה. מדינה “קשת שרות” כמו שאתם מגדירים את זה בישראל.

דרך אגב , מה שלום פרופסור רענן וייץ? הוא עוד פעיל? ויצחק קורנפלד של ההסתדרות ברחוב נהר דעה בתל אביב? כולם בסדר? תמסור להם ד”ש ממני, הייתי לפני הרבה שנים בקורס של “משב” אצלכם.

שאלתי:

אדוני מי המליץ עלי לשליחות מחורבנת הזו?

בדרך כלל אנחנו לא מגלים אבל אגיד לך.

השגריר של המדינה הזאת באוסטריה שהיה בזמנו שר התעשייה במדינה אפריקנית שאתה עבדת בעבר והוא אמר דבר חשוב ביותר:

כך השם של מומחה זה (נתן לי הכרטיס ביקור שלך) והוסיף: מעשרות מומחים שעברו דרכי רק סיפרו לי וניתחו את העבר דברים שאנחנו יודעים יותר טוב מהם. לאומת זאת,  הבחור הזה מדבר את השפה שלנו וסיפק לי חומר ותחזיות לעתיד ובכך הייתי השר היחידי בישיבות הקבינט שתמיד הייתי מוכן לשאלות של הבנק העולמי, של הקרן המטבע הבין לאומית, של משלחות אירופיות של עזרה וסיוע, בנוסף הייתי כוכב בכול הישיבות של הממשלה ולא תאמין כול המשרדים ביקשו שבסוף השליחות הפא”ו (ארגון המזון של האו”ם) יאריכו את חוזה שלך במשרד שלחם.

אפילו הנשיא בכבודו ביקש למנות אותך ליועץ במשכורת כפולה מאשר של האו”ם. לבסוף לאחר שנה, החלטת לחזור לישראל. טענת שהבן מתגייס לצבא ואתה צריך להיות בקרבתו! באו”ם לאומת זאת אמרו שקיבלו מודיעין ש”הארגון לשחרור פלסטין”, שבדיוק פתחו אצלנו שגרירות, שמו אותך כמטרה לחטיפה וזאת הסיבה האמיתית של עזיבתך את היבשת. כך אמר לי השגריר בווינה. אז מה אתה מחליט, משתף פעולה או חוזר לחיקו של רענן ויץ?

 בסדר עניתי לו.הבנתי אותך!

 למחרת היום אני נוחת בעיר הבירה של המדינה “הנאורה” באפריקה השחורה.

מנחל המיזם ונהג עם רכב של המוסד קיבלו אותי בשדה התעופה (אין שרות טקסי) ואוטובוסים רק בקווים מסוימים לאן הממשל מכתיב. העם יכול ללכת ברגל זה דווקא בריא!

אמרו לי מיד אחרי שעברתי את ביקורת הדרכונים, שמע דוקטור (כול מי שלובש לבוש אירופי וצווארון של חולצתו לבן, הרי הוא בוודאי פרופסור או לפחות דוקטור).

בפגישה עם פקדי ממשל עוד באותו ערב אמרו לי: אתה נמצא במדינה מרקסיסטית שכולם שותפים בכול. תזכור, כאן יש חוק לא כתוב שמתייחס לזרים שמותחים ביקורת או עושים צחוק מאיתנו. תזכור טוב את החוק הזה, מספרו  “24- 20” שאומר: “בהתראה של 24 שעות עם 20 קילו מטען, שולחים אותך הביתה”. מובן אדוני? עניתי בהכנעה בחיוב  ובכול הזהירות למחרת היום התחלתי את משימתי.

 שותפות קצת קשה לקיימה כאשר אין דבר כדי להתחלק בו. חוץ מעוני!

ואכן לא תמצאו כאן פרט לעוני משווע, כלום.

מה שהיה בעבר, בזמן שהפורטוגלים שלטו,כלכלה פורחת,חקלאות מפותחת ושסיפקה כול התוצרת המקומית וסיפקה לפורטוגל המפגרת באירופה את רוב צרכיה. הפנינה של אפריקה קראו לה.

כול זה הספיקו השחורים לרסק עד אבק טחון דק!

מצרכים בסיסיים כגון לחם, סבון, משחת שיניים, ניר טואלט, שרוכי נעליים, בשר,חלב ודברים בסיסים אחרים של היום יום זה לא בנמצא.

 אלו מותרות של העולם ה”קפיטליסטי המטומטם”. בכול אלה אין צורך, לפחות עד אשר תתבסס במדינה הסוציאליזם המרקסיסטי המדעי במלואה. אחר כך בעזרת  השם (ואני הוספתי גם מרכס) הכול יהיה בשפע.

 בינתיים אפשר גם בלי אלה. סיפורים כאלו או דומים שמעתי גם במדינות אירופה בתחילת הדרך המרקסיסטית שלהן כגון רומניה שבג’ינס, חפיסות מסטיק וכמה גרבי ניילון מימנת את הטיול במדינה של צאוצסקו.

 רובם פוסחים יחפים ברחובות וצרכיהן עושים מאחורי שיחים, תחת כיפת השמיים! בשביל מה  ניר טואלט? אם אפשר להשתמש בינתיים בעיתון הסובייטי “פראוודה” בפורטוגזית שמגיע לפנות בוקר במטוס של אירופלוט הסובייטי, הנייר דק ביותר בכדי להפחית במשקל ההובלה האווירית ומחולק כאן חינם לעם שרובו אנלפבתי, אז העיתון המכובד משמש נייר טואלט.  נחמד לא?

אבל בכול זאת , כמו בכול כלל, יש יוצא מהכלל.

לי, בעיר הבירה, לא היה חסר כלום.

ל”בוני הצדק החברתי החדש”, אנשי המפלגה החשובים, לדיפלומטים, למומחים הזרים ועובדים אחרים המקבלים משכורתם בדולרים, נתנה המדינה פיתרון המאפשר קיום של חנויות פטורות ממכס, שבהן כול דבר טוב בעולם. מסיכת ראש, לחם מאיטליה או צרפת עד לאוטו או סירת מרוץ מדנמרק או ארה”ב, בתנאי שמשלמים את רכישות במטבע כגון דולר ממדינה שמחר מחרתיים תעלם מהעולם, לפי השקפתם של אנשי הקדמה המרקסיסטי המדעית. לבכות, לא?

תשאלו בודאי מאין לחברי המפלגה יש מטבע זר ?

אני חושב, או נכון יותר מנחש שהרי לחשוב כאן אסור, שהחברה הטובים מקבלים אש`ל יומי בדולרים על מנת שיוכלו להתקיים במדינתם. דרך אחרת אין.

אל תאמרו שזה לא הגיוני. אז תשאלו את העם החי כאן ב 120$ בשנה לאדםֱ!  גם כן חיים לא הגיוניים.

 רוב העם מקבל כול סוף שבוע מכסה מדודה של כמה מצרכי יסוד ולא תמיד הקואופרטיב השכונתי יכול לספק.

 חיים קשים בגן ה”עדן המרקסיסטי המדעי”.

המעשה שיסופר כאן יאיר חלק קטן בלבד של שאלת הקיום בתנאים של דוחק בגן עדן זה.

בעת ששהיתי במדינה זו התאכסנתי במלון היחידי ששרד בעיר, שכן כול האחרים הוחרמו לצרכי המפלגה, לשמש דיור לנכי הקרבות. נכים ממיליוני המוקשים שפיזרו שני הצדדים שנלחמו ביניהם לאחר השחרור מעול הכובשים הפורטוגלים!

אלו גם שימשו “מוטלים” לחברי המפלגה לפגישות עם פילגשם, בדרך כלל בנות ובנים צעירים ביותר. דיור לדיפלומטים ואורחים זרים לתקופה קצרה מארצות התומכות  במשטר הצדק  המוקם בעזרתם האדיבה.

 להתקבל למלון היה צריך המלצות של המעסיק ברומא ושל מנהל המיזם המקומי שבעצמו קיבל אותי בשדה תעופה וליווה אותי עם כול האישורים לדלפק המלון ונדרשתי לשלם כול צורכי במלון כולל הארוחות, כביסה וכיוצא באלו, בדולרים אמריקאים.

דרך אגב, לא רחוק מהמלון, נמצא בית הכנסת יהודי אחד שנהפך למחסן גרוטאות, השני לאחר ההשתלטות המקומיים על העיר, נשאר בתחום שטח צבאי, סגור ואסור לגישה, ופעם כמעט נעצרנו בניסיון לבקר בו.

  המסעדה היהודית בשם “תל אביב”, נהפכה למקום מפגש של נהגים וסבלי השוק הסמוך המאורגנים כחברי מפלגה. כן הייתה מסעדה כשרה למהדרין כזאת וגם ישוב יהודי פורח, ואפילו בית קברות מסודר ושמור עד היום ע”י שומר מוסלמי מכיוון שיהודים לא נשארו במדינה. כול זה היה לפני עזיבתם של הפורטוגלים את המקום.

במלון יתייחסו שונה לדיירים השונים. יש טובים וטובים פחות.

הטובים הם ידידי מגוש המזרחי,עובדי שגרירות ארצות ערב, נציגי המפלגות הקומוניסטיות בעולם הגדול וכמה מידידיו הקרובים של הנהלת המלון.

פעם אפילו התכנסה במשך שבוע הנבחרת הלאומית לכדור סל במטרה להתחזק עם מזון משובח לקרת משחקי אפריקה.

בחוץ היה בלתי אפשרי לאכיל את ספורטאים עם המזון הדרוש להבראתם עד המשחקים.

במלונינו, לאלו ששילמו במטבע מקומי יצא ממש הכול בחצי חינם והיו כאלו.

החשוב בהפרדה בין האורחים בכך ש”הטובים” משלמים הכול במטבע מקומי וה”טובים פחות” במטבע זר וזה עושה את כול ההבדל שנובע מהשער המגוחך של  הדולר הרשמי והשוק השחור. ברור שכולם רצו להחליף את הדולרים עם הסוחרים ההודים שבמסווה החזיקו דוכן למכירת ירקות בשוק במרכז העיר. אבל כולם ידעו ששם מחליפים דולרים בשער פי ארבעים מהשער הרשמי!

לי לא היה דרוש, מכיוון שממני לא קיבלו תשלום במטבע מקומי, אני הייתי מוגדר נתין עובד מוסד בינלאומי של המדינות הקפיטליסטיות, שכמותם מצווה לדרוש תשלום  רק בדולרים.

מקום העבודה, “התחנה למחקר חקלאי” נשמר 24 שעות בידי הצבא. עד שחזרתי ארצה לא הצלחתי לנחש על מה שומרים, האם נגד התקפות המחתרת עלינו המומחים הזרים או ההפך, שומרים שלא נגנוב מהם ה”סודות המחקר החקלאי”,שבעצם לא קיימים, באמת תעלומה!

פעם ראיתי המנקה מפשפשת בפח הזבל שליד שולחני, חשבתי שהשב`ק שלהם מחפש דברים שאפשר להחיל עלי את “החוק 20-24”, אבל טעיתי, היא סה”כ  חיפשה את השקית התה המשומשת בכדי להשתמש שוב עם החברות של המזכירות.

למחרת היום קניתי חפיסה של תה מסירי- לאנקה בחנות פטורה ממכס נתתי להם במתנה ושאלתי אם הן צריכות עוד דבר מה. השמחה הייתה גדולה ובהזדמנות ביקשו שאקנה למזכירות גם סוכר וקופסה גדולה של נס קפה. עשיתי כרצונם ונהפכתי ליקיר  המומחים של הפרויקט. לא שלא הייתה ביקורת מיתר המומחים ובמיוחד של מנהל המיזם, ארגנטינאי אידיוט. הסביר לי הנ”ל שלאחר שקיבלו פעם אחת יבקשו כול פעם, אפילו בשביל לקחת הביתה.

שמעתי ולא השתכנעתי וכול יום שישי הייתי מביא להם את התה וקוביות סוכר רוסיות.

זה השתלם לי, תמיד שרציתי הדפסה או צילומים של חומרים מקצועיים הייתה לי עדיפות. יש לזכור שבמדינות עם משטר כזה היו צריכים לבקש אישור לכול צילום מממונה הביטחון שדה והדבר היה יכול לקחת אפילו חודש ימים, אז התה והסוכר עזרו לפטור את הבעיה. אני נזכר שעובדת קובנית התחתנה עם נתין מדינה זו, מפקד סירת משמר שלמד בברית המועצות. נפגשו שם כשהשתלמו בקורסים שונים שברית המועצות נתנה לצעירים של מדינות קומוניסטיות.

בגמר ההשתלמות חזרו לארץ אפריקאית התחתנו והולידו ילד. לאמה לא הייתה חלב אם מספיק אזי הייתה זקוקה לפורמולה שנמכר רק בחנויות של מיוחסים ובדולרים.

יום אחד היא מבקשת להתלוות עלי ולהתחזות כאשתי בכדי להיכנס לחנות כזו ולקנות כמה קופסאות של אבקת חלב הדרושה לתינוקה. הסכמתי ונהינו ידידים וגם זה השתלם לי. כך במדינות שכולם מתחלקים עם כולם.

 סוף פרק ראשון.

[warning]

פאולו ליסקר, רחובות- ישראל.

20-05-2011

(כל הזכויות שמורות)

[/warning]