מספרים שבפרס העתיקה חי מלך צעיר ושמו זמיר. הוא היה סקרן

וצמא מאוד לחכמה, ולכן כינס את כל מלומדי הממלכה ומדעניה

וביקש מהם לכתוב בשבילו ספר ובו יסופר מה הם הדברים החשובים

ביותר בחייו של כל אדם.

המלומדים החלו בעבודתם, ומקץ עשרים שנה שבו אל ארמון

המלך ואיתם שיירה של גמלים שנשאו על גבם חמש מאות כרכים

ענקיים.

"אלוהים! לעולם לא אספיק לקרוא את כל הספרים האלה"

אמר המלך זמיר, שכבר היה בן ארבעים שנה. "אנא, בטובכם,

הכינו לי מהדורה מקוצרת!"

שמעו המלומדים את דברי המלך והחלו מיד בעבודתם.

מקץ עשרים שנה שבו לארמון המלכותי ובליבם שמחה גדולה:

הפעם לא מנתה שירתם אלא גמלים בודדים בלבד.

אבל המלך כבר היה זקן ובא בימים וחש חולשה רבה.

"אנא בטובכם," ביקש מהם, "הכינו לי גרסה מקוצרת שתיכנס

כולה לכרך אחד בלבד."

עמלו המלומדים החרוצים וטרחו במרץ עוד עשר שנים, אבל

כאשר חזרו אל הארמון ובידם הספר, כבר היה המלך עיוור וחולה.

הוא שכב במיטתו ובקושי נשם.

"כנראה נגזר עלי למות בלי שאדע הכל על האדם," מלמל בקול.

קם ממקומו זקן המלומדים, קרב למיטתו של המלך, כרע על

ברכיו ולחש על אוזנו:"הנה אומר לך בכמה מילים מה הם עיקרי חייו

של האדם: הוא נולד, הוא סובל, ולבסוף הוא מת."

באותו רגע ממש נפח המלך את נשמתו.

• 

על שפת נחל עמד עקרב שרצה לעבור לגדה האחרת.

הוא פנה לצפרדע הראשונה שפגש ואמר לה: "צפרדע יקרה, אני  לא

יודע לשחות. האם תסכימי לשאת אותי על גבך ולעזור לי

לחצות את הנחל??"

"השתגעת?!" קראה הצפרדע, "אם אשא אותך על גבי,

אתה תעקוץ אותי, ואני אמות!"

"אל תהיי טפשה!" השיב לה העקרב, "מה פתאום שאעקוץ

אותך? הרי אם אעשה זאת, את תטבעי וגם אני אמות."

השתכנעה הצפרדע, העלתה על גבה את העקרב והחלה

לחצות את הנחל.

פתאום ממש באמצע הדרך, הרגישה הצפרדע צריבה

חדה וכואבת של עקיצה בגבה, וכעבור רגע שיתק הרעל את כל גופה.

"טפש!" היא צעקה, "למה עקצת אותי?! עכשיו שנינו נמות!!"

"אני יודע," השיב לה העקרב בעצב, "אני באמת מצטער,

אבל כזה אני: עקרב שעוקץ. זה הטבע שלי, ואני לא יכול

להיות מישהו אחר."

וכשסיים את דבריו, טבעו שניהם במי הנחל הבוציים.

• 

פילוסוף סיני מספר את הסיפור המסחרר הזה:

"אדם חולם בשנתו שהוא פרפר. הוא מתעופף

ומרפרף מפרח לפרח, פורש וסוגר כנפים. הוא

קליל, מלא חן, ענוג ושברירי. לפתע הוא מתעורר

ונדהם להיווכח שהוא אדם. אבל האם הוא באמת

 אדם שחלם שהוא פרפר, או אולי הוא פרפר

שחולם עכשיו שהוא אדם?"

• 

בנו של חכמם זקן אחד לא רצה לצאת מהבית. הוא חשב שהוא מכוער

 ופחד שכולם יצחקו עליו. אמר החכם הזקן לבנו: "לעולם אל תהיה

 מושפע ממה שאנשים אומרים! בוא איתי מחר לשוק, ואני אוכיח לך

שאני צודק."

למחרת, השכם בבוקר, קמו האב והבן וצאו לדרך. החכם הזקן

רכב על גב האתון, ובנו צעד לצידו. מיד שהגיעו אל כיכר השוק, החלו

האנשים שם להתלחש.

"תראו את האיש הזה," אמרו זה לזה, "אין בליבו רחמים! הוא נח

לו על גב האתון ומניח לבנו המסכן ללכת ברגל."

אמר החכם לבנו: "שמעת מה שאמרו? זכור זאת היטב, ומחר נחזור

שוב אל השוק."

למחרת הגיעו החכם ובנו אל כיכר השוק, אבל הפעם ישב הבן על

גב האתון והזקן צעד לצידו.

"תראו את הילד הזה, חוצפן שכמותו!" אמרו הפעם כל האנשים

בשוק, "הוא יושב לו בשקט ובשלווה על גב הבהמה, בעוד אביו הזקן

והמסכן נאלץ לגרור את רגליו בתוך האבק. כמה עצוב!"

"שמעת מה שהם אמרו?" אמר האב לבנו. "זכור זאת היטב, ומחר

נשוב אל השוק."

ביום השלישי יצאו האב והבן מביתם אל השוק. הפעם הלכו

שניהם על רגליהם והובילו בעקבותיהם את האתון.

"תראו את המטומטמים האלה," לעגו להם מיד כל מי שהיו בשוק,

"הם הולכים ברגל, כאילו שאינם יודעים שחמורים נועדו לרכיבה!"

"שמעת אותם, נכון?" אמר החכם לבנו, " זכור כל מילה, ומחר נשוב

אל השוק.

למחרת, ביום הרביעי, רכבו שניהם – האב ובנו – על גב האתון.

בכניסה לכיכר לא יכלו האנשים לעצור את זעמם: "בושה וחרפה!

תראו את שניהם! אין בהם טיפת רחמים על הבהמה האומללה שלהם!

אנשים רעים!"

ביום החמישי הגיעו האב ובנו אל השוק, נושאים את האתון על גבם.

"טפשים!" התפוצצו הסוחרים בשוק מרב צחוק, "תראו אותם!

סוחבים את האתון על גבם במקום לרכוב עליה!"

אז פנה החכם לבנו ואמר לו: "אתה רואה, בני, הנה ההוכחה שכל

מה שתעשה בחיים, תמיד ימצאו אנשים שידברו נגדך. לכן לעולם אל

תחשוש מפני דעותיהם של אנשים אחרים, אלא עשה את הטוב ואת

הישר בעיניך."

• 

איכר אחד איבד את הגרזן שלו. הוא חשד שבנו של השכן הוא

מי שלקח את הגרזן, והחליט לעקוב אחריו. הוא צפה בו במשך

יום שלם והחליט: כן, בנו של השכן נראה בדיוק כמו גנב

גרזנים. פניו היו פנים של גנב גרזנים. הוא דיבר כמו שרק גנב

גרזנים יכול לדבר. ואפילו הדרך שבה התנועע והתנהג הראתה

מיד שמדובר באדם שגנב גרזן.

והנה, כמה ימים לאחר שהחל האיכר במעקב אחר בנו של

השכן, בזמן שהעביר ערמת בולי עץ ממקום אחד למקום אחר,

מצא האיכר את גרזנו!

למחרת הביט שוב בבנו של השכן: פניו נראו רגילות לגמרי,

הדיבור שלו נשמע רגיל לגמרי, וגם ההתנהגות שלו היתה רגילה

ולא הזכירה בכלל התנהגות של גנב גרזנים.

•